בג"צ 332/11

תקציר

העותר, הטוען לזכויות בעלות על חלקות קרקע מסוימות, הגיש עתירה לבג"ץ נגד רישום הקרקע המדוברת כאדמת מדינה ובקשה להכרה בזכויותיו. עם זאת, בית המשפט מצא כי העותר לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. הקרקע המדוברת נרשמה כאדמת מדינה בפנקסי השטח מאז שנת 1947, והעותר לא הציג כל טיעון משכנע או ראיה לערער על רישום זה. יתר על כן, העותרת לא טענה לאף אחד מהחריגים המצומצמים לעקרון סופיות הרישום על פי הדין החל. בית המשפט דחה גם את טענותיה החלופיות של העותרת בדבר חוקיות הקצאת הקרקע להסתדרות הציונית וההקצאה הפרטנית למשיב. טענות העותר, שהועלו שנים לאחר ההקצאה, נדונו שלא במועד. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי ההקצאה פעלה בהתאם לנהלים התקינים ולא הושפעה מהעסקתו של המשיב במינהל האזרחי. לבסוף, התייחס בית המשפט לטענה נוספת שהעלתה העותרת בדבר צו תפיסה שכלל את המקרקעין המדוברים. בית המשפט הבהיר כי קיומו של צו התפיסה לא שינה את סיווג הקרקע כרכוש המדינה ולפיכך אינו תומך בעמדת העותר. נוכח הימנעותו של העותר מלהציג טיעון משכנע, דחה בג"ץ את העתירה, והותיר פתוחה לעותר את האפשרות להמשיך ולדון בעניין בבית משפט אזרחי. השופט א' פוגלמן נתן את פסק הדין, אליו הצטרפו הנשיא א' גרוניס והשופט ס' ג'ובראן.