בש"א 3447-11-20

תקציר

התובעת, דיירת מוגנת, ביקשה לשנות את ייעוד חוזה השכירות העסקי שלה מסנדלרית לחנות קוסמטיקה. בעלה המנוח של התובעת החזיק במקור בחוזה השכירות, אשר הגדיר את מטרת החכירה כסנדלרית, והזכויות הועברו לתובע לאחר מותו. הנתבעת, בעלת הדירה הנוכחית, רכשה את הנכס מבעלים קודמים בשנת 2008 והתנגדה לבקשת התובע. על פי סעיף 37 לחוק הגנת הדייר, בית הדין לשכירות רשאי להתיר לדייר מוגן לשנות את ייעודו של חוזה שכירות אם הדבר דרוש לקיומו והמשכיר מתנגד ללא סיבה סבירה. כמו כן, על בית הדין לשקול האם השינוי סביר והאם על המשכיר לקבל פיצוי. התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהשינוי היה הכרחי לקיומה, אלא הסתמכה על הקשר הנפשי שלה לנכס ועל רצונה להוריש אותו לבתה. הנכס לא שימש לייעודו במשך שנים רבות, והתובעת לא הצליחה להוכיח כי אין לה אמצעים כלכליים להמשיך ולפעול כסנדלרית. בנוסף, התובעת לא פנתה למשכיר מראש בבקשה לשינוי, המהווה תנאי מוקדם לפנייה לבית המשפט. בית הדין אמנם הבין את עמדת התובעת, אך פסק נגדה וציין כי שינוי מטרת השכירות יועיל לתובעת מבחינה כלכלית אך אינו הכרחי לפרנסתה. בית הדין בחר שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים, בהתחשב בגילו של התובע.