דב"ע מג/85 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת בין רשות נמלי ישראל לעובדיה הפורשים בנוגע להפרשות לפנסיה. העובדים תבעו את הרשות בשנת 1981 בדרישה שתשלם דמי תגמול לקרן הפנסיה נתיב עבור רכיב "פרמיה אוטומטית" הכלול בשכרם. רשות הנמלים טענה כי חובתה להפריש לקרן הפנסיה נגזרת מהסכם קיבוצי משנת 1956 ויש לפרשו על פי כללי פרשנות ההסכם הקיבוצי. העובדים, לעומת זאת, טענו כי הפרמיה האוטומטית היא חלק משכר היסוד שלהם ולכן הרשות מחויבת על פי חוק לשלם עליה דמי גמול מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) וחוק פיצויי פיטורים. בית המשפט הסכים עם טענת רשות הנמלים כי המבחנים להבחנה בין "שכר יסוד" לבין "תוספת", כפי שנקבעו בפסיקה קודמת הנוגעת לחוק הגמלאות ולחוק פיצויי פיטורים, אינם ישימים במקרה זה. תחת זאת, פרשנות ההסכם הקיבוצי צריכה להתבסס על התנאים המפורטים בו, במיוחד בהתחשב בכך שהזכות הנדונה נקבעה בהסכם ולא בשני הדינים שהוזכרו לעיל. על פי תנאי ההסכם הקיבוצי, הפרמיה האוטומטית הוחרגה במפורש כרכיב מסך השכר לצורך הפרשות לפנסיה. כמו כן, ההסכם חייב את הצדדים להפריש בהתאם לתקנון קרן נתיב, שלא כלל את הפרמיה האוטומטית. בית המשפט הדגיש כי פירוש ההסכם אחרת יטיל חובה בלתי אפשרית על הרשות. פסק הדין לקח בחשבון גם את התנהלות הצדדים לאורך תקופה משמעותית, וציין כי הרשות לא תרמה כל תרומה כזו והעובדים לא העלו את הנושא קרוב ל-25 שנה. בסופו של דבר פסק בית הדין לטובת רשות הנמלים, דחה את הערעור הנגדי של העובדים וביטל את פסק דינו של בית הדין האזורי.