ע"א 608/67

תקציר

פסק הדין המדובר הוא קבלה חלקית של ערעור בעניין שכר טרחת עורך דין שנפסק בפסק דין קודם של בית המשפט המחוזי. המערערת טענה כי שכר הטרחה שנפסק נמוך משמעותית מזה המגיע לפי כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מינימום), התשכ"ה-1965, וכי בית המשפט המחוזי לא פסק שכר טרחה בגין הליכים נפרדים בהם זכתה המערערת. בדעת רוב קבע בית המשפט העליון כי המערערת זכאית להוצאות הולמות בגין השתתפותה בהליכים הנפרדים, וקבע אותן על 400 ליי. יתר על כן, בית המשפט קבע כי בעוד שעניין ההוצאות מותיר ככלל לשיקול דעתו של בית המשפט קמא, יש מקום לשלול מבעל דין זוכה את הוצאותיו המגיעות לו, במיוחד כאשר בית המשפט חורג משיעור המינימום של לשכת עורכי הדין. היעדר הצדקה כזו מהווה עילה לערעור. במקרה דנן, מצא בית המשפט העליון הצדקה להפחתת שכר הטרחה בשפה הגסה וחסרת הרסן בה השתמש בא כוח המערער בהליכים בבית המשפט המחוזי, ובכך אישר את שכר הטרחה המופחת ופסק 400 ליי נוספים. עם זאת, השופט ברנזון היה בדעה חולקת, וסבר כי היה על בית המשפט לפסוק למערער את השיעור המינימלי של שכר טרחת עורך דין, שכן בית המשפט המחוזי לא הציג כל סיבה מוצדקת לחריגה משיעור זה. בפסק הדין צוטטו גם מספר פסקי דין ישראליים ואנגליים שעסקו בסוגיית שכר טרחת עורך הדין ותפקידה של ערכאת הערעור בבחינתם. בסך הכל התקבל הערעור באופן חלקי, וסכום שכר טרחת עורך הדין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגדל ל-700 ליי, מבלי שנפסקו הוצאות נוספות בגין הערעור.