ע"פ 4225/23

תקציר

לאחר ששקלה את הערעור, עיינה במסמכים הקשורים אליה והקשיבה לשני הצדדים, הגיעה ערכאת הערעור למסקנה כי יש לדחות את הערעור. בית המשפט הסביר כי בדרך כלל הוא נמנע מלשנות עונשים שנקבעו על ידי ערכאות נמוכות יותר, אלא אם כן נמצאה טעות משמעותית או חריגה ממדיניות הענישה המקובלת. במקרה דנן, טען המערער, שביצע עבירת מין בגיל 17 ותקיפה בבגרותו, כי מעמדו כקטין בעת ביצוע העבירה הראשונה צריך להצדיק עונש מקל יותר המתמקד בשיקום. בית המשפט הכיר בכך שגזר דינם של קטינים מחייב הערכת נסיבותיהם האישיות ופוטנציאל השיקום, אך הדגיש גם כי גורמים אלה אינם גוברים על הצורך לשקול את חומרת העבירות. בית המשפט ציין כי המערער לא הראה קבלת אחריות או נכונות להשתתף בשיקום, כפי שמעידים סירוב חוזר ונשנה לעסוק בתוכניות טיפוליות. בעקבות זאת, שירות המבחן ציין סיכון לעבירה חוזרת והמליץ על ענישה קונקרטית. בית המשפט המחוזי כבר שקל את גילו הצעיר של המערער, נסיבות חייו והודאתו באשמה, תוך שהוא מאזן אותם אל מול חומרת עבירותיו, ההקשר לביצוען והפגיעה הנגרמת לקורבן כתוצאה מכך. ערכאת הערעור לא מצאה טעויות בולטות או נימוקים מוצדקים לתיקון העונש. הם גם דחו את טענת המערער כי ניתן משקל מופרז לאיום לכאורה שהשמיע, וציינו כי ניסוחו של בית המשפט המחוזי, יהא דיוקו אשר יהיה, אינו משפיע על נאותות העונש. לפיכך, שופטי הערעור אישרו את החלטת בית המשפט המחוזי, והציעו כי על המערער לעסוק בתוכניות שיקום זמינות בכלא בטרם ישתלב מחדש בחברה.