בג"צ 2320/98

תקציר

התיק נסוב סביב חוקיות החלטתו של מפקד צבאי להאריך את מעצרו המנהלי של אדם בשטחים שבשליטת צה"ל, בעקבות החלטה שיפוטית לקצר את תקופת המעצר. העותרים טוענים כי הארכה כזו פוגעת בהליך הביקורת השיפוטית ופוגעת בחירות הפרט. מנגד, המשיב מצדיק את הארכת ההארכה בנימוק של איומים ביטחוניים שלא השתנו והצורך בבחינה מחודשת. בית המשפט העליון, בפסק דינו של השופט זמיר, מצדד בעותרים. היא קובעת כי למפקד צבאי אין סמכות להאריך מעצר מינהלי לאחר ששופט הורה על קיצור תקופת מעצרו, למעט במקרים ספציפיים. אלה כוללים מידע חדש או שינויים משמעותיים בנסיבות המשפיעים על רמת המסוכנות, המתרחשים לאחר החלטת השופט. לחלופין, השופט רשאי לבקש במפורש מהמפקד לשקול מחדש את נחיצות המעצר לקראת תום תקופה מקוצרת. בית המשפט מדגיש את עליונותה של הביקורת השיפוטית ואת תפקידה בשמירה על חירויות הפרט, במיוחד בענייני מעצרים מינהליים. הוא מבהיר את תפקידם של שופטים ומפקדים צבאיים בהערכת סיכונים ביטחוניים ובשמירה על איזון בין ביטחון לחירות. משכך, קובע בית המשפט כי צו ההארכה של המשיב הוצא ללא סמכות תקפה ומורה למשיב לכסות את הוצאותיהם המשפטיות של העותרים.