ע"פ 21962-06-22

תקציר

המערער במקרה זה ערער על הרשעתו במעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, בטענה שהיה שיכור מכדי לגבש את הכוונה הפלילית הנדרשת. עובדות כתב האישום לא היו שנויות במחלוקת. עיקרו של הערעור התמקד בפרשנות האירועים ובקביעת הלך רוחו של המערער בעת האירוע. חוק הגנת השכרות מעוגן בסעיף 34י לחוק העונשין, הפוטר אדם מאחריות פלילית אם הוא יכול להוכיח כי היה במצב של שכרות שנגרמה כתוצאה מהתנהגות בלתי מבוקרת או שלא מדעת וכי הוא באמת לא היה מסוגל להבין את מעשיו או להימנע מהם. המערער, שצרך אלכוהול מרצונו החופשי ובאופן מבוקר לפני האירוע, לא עמד בקריטריונים להגנה זו. הראיות הראו כי המערער הבין את טיב מעשיו ויכול היה לשלוט בהם. האינטראקציות שלו עם המתלוננת וחבריה הפגינו רמה ראשונית של הבנה ושליטה. זאת ועוד, הודעתו של המערער לשוטר, המצביעה על מודעות לפסול שבהתנהגותו, תמכה במסקנה זו. העובדה שהמערער שכח חלק מפרטי האירוע שעות לאחר מכן אינה שוללת את ההבנה שהייתה לו בעת ביצוע העבירה. אמנם הוכר כי עכבותיו של המערער נחלשו ככל הנראה ומוחו התערפל במידה מסוימת, אך הראיות הראו כי הוא מסוגל לגבש כוונה פלילית. בית המשפט לא מצא כל טעות בהערכתו של בית משפט קמא את העובדות והגיע למסקנה כי אין ספק סביר בדבר יכולתו של המערער לשלוט בהתנהגותו או להבין את חוסר תקינות מעשיו. מאחר שלא התקיימו התנאים הבסיסיים להגנת השכרות, לא היה צורך לבחון את התנאים האחרים. הערעור נדחה, וההרשעה במעשה מגונה אושרה. החלטה זו התקבלה על ידי השופטים דרור ארד-איילון, דנה מרשק-מרום ושופט משנה יורם צלקובניק.