ב"ש 919/08

תקציר

במקרה הנדון, בית המשפט דן בשאלה האם ניתן להטיל אחריות על מעסיק כאשר עובד, שניתן לו רכב חברה, נוהג בשכרות ומבצע עבירה חמורה, המובילה להחרמת הרכב למשך חודש. פסק הדין מבהיר כי בעוד שמעסיקים אינם רשאים להסכים להתנהגות כזו, הם נושאים באחריות למעשיהם של האנשים שהם מאפשרים להם להשתמש ברכבם. בפרט, החוק נועד להבטיח שבעלי רכב ינקטו משנה זהירות בעת השאלת כלי רכב, ויזהיר כי הם עלולים לעמוד בפני השלכות על עבירות שבוצעו על ידי מי שהם מאשרים לנהוג. בית המשפט מדגיש כי כל ערעור לביטול איסור השימוש ברכב יכול להצליח בנסיבות ספציפיות: אם הרכב נלקח ללא הסכמה או אם הבעלים עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה. עם זאת, חריגים אלה לא התקיימו במקרה הנוכחי. בית המשפט מדגיש את ההבחנה בין פסילת רישיון נהיגה לעומת פסילת רישיון רכב, ומציין כי שלילת רישיון רכב טומנת בחובה כוונה עונשית להרתיע מפני התנהגות בלתי אחראית. למרות טענת הוט כי החברה נקטה בפעולות מניעה נדרשות ובפיטוריו המיידיים של העובד הפוגע, בית המשפט מוצא כי אין די באמצעים אלה כדי לבטל אחריות. זה מדגיש את מערכת היחסים הקריטית בין בעל הרכב לנהג. בהכירו בהשפעה הכספית הפוטנציאלית על החברה, בית המשפט עומד על כך שהאחריות מוטלת במידה רבה על המעסיק להתיר את השימוש ברכב, ומשווה את השליטה על השימוש ברכב לחובת הערנות של המעסיק. בית המשפט מסיים בכך שהוא מאשר את צדקתה של המסגרת המשפטית, ובסופו של דבר דוחה את הבקשה להסרת האיסור על שימוש ברכב, שכן היא מתיישבת עם כוונת המחוקק להרתיע מפני עבירות דריסה.