ת"א 6008-09-11

תקציר

התובע, פועל בניין זר, תבע את חברת כוח האדם שלו ואת חברת הבנייה אליה הופנה בגין רשלנות שהובילה לתאונת עבודה בה נפל מגובה ונפצע. המוסד לביטוח לאומי, שהכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" ופיצה את התובע, הצטרף לתביעה וביקש שיפוי מחברת הבנייה בלבד. בית המשפט מצא את חברת הבנייה אחראית לתאונה מאחר שלא סיפקה רתמות בטיחות מספקות באתר העבודה, ומנהל העבודה לא פיקח ודאג לבטיחותו של התובע. עם זאת, חברת כוח האדם לא נשאה באחריות שכן היא שלחה עובד מיומן, בדקה את אתר העבודה והתקשרה עם חברת הבנייה להקפיד על נהלי בטיחות. למרות רשלנותו התורמת של התובע, נקט בית הדין בגישה מקלה לאור מעמדו העדיף של המעסיק ורצונו של העובד לבצע את עבודתו נאמנה. בית המשפט קבע את הנכות הרפואית של התובע בשיעור של 23% ואת הנכות התפקודית בשיעור זהה. היא קבעה את בסיס שכרו של התובע על 6,065 ₪ וחישב את הפסדי השכר הקודמים שלו ב-46,500 ₪. אובדן כושר ההשתכרות העתידי חושב לפי 72,000 ₪ בהתאם לחיי העבודה הצפויים של התובע עד גיל 62.5. בית המשפט פסק 46,000 ₪ עבור סיוע בעבר ובעתיד, 10,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות ו-130,000 ₪ עבור כאב וסבל. מאחר והתובע כבר קיבל מהמוסד לביטוח לאומי 365,340 ₪, וזכאות המוסד הוגבלה ל-75% מסך הפיצויים, נפסקו לתובע 71,125 ₪ והמוסד קיבל 213,375 ₪. התביעה נגד חברת כוח האדם נדחתה, והתובע חויב לשלם להם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪. חברת הבנייה חויבה לשלם לתובע 71,125 ₪ ולמוסד 213,375 ₪, שניהם כולל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין היטיב עם התובע ופסק לו פיצוי הולם תוך הקצאת תשלומים למוסד לביטוח לאומי.