דנ"פ 2974/99

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לעתירה לדיון נוסף בפסק דין קודם של בית המשפט העליון. המקרה המקורי עסק בעותר שהסיע קבוצת נערים ולא סייע לנפגע, מה שהוביל להרשעה בנטישה לאחר פציעה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה. השאלה המרכזית העומדת על הפרק היא האם המונח "תאונה" בסעיף זה של הפקודה כולל מעשי זדון. הצוות המשפטי של העותרת טוען כי המשמעות הלשונית הרגילה של המילה "תאונה" מפרשת אותה כאירוע מקרי ובלתי מתוכנן, והכללת אירועים מכוונים בהגדרה זו מחייבת דיון נוסף בשל חשיבותו ונוקשותו של פסק הדין. עוד הם טוענים כי מאחר שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מוציא אירועים מכוונים מהגדרתו ל"תאונה", חוק פלילי אינו צריך להגדירו ככזה. מנגד, טוען המשיב, המייצג את המדינה, כי פסק הדין הוא המשך טבעי של מגמות חקיקתיות ומשפטיות קודמות בדבר חובתו של אדם להגיש סיוע למי שנמצא בסכנה, ולפיכך אינו מצדיק דיון נוסף. לטענתם, יש לבחון את פרשנות המונח "תאונה" בהקשר של תכלית החוק, שבמקרה זה היא להבטיח מתן סיוע לנפגעים ולהקל על חקירת תאונות. נשיאת בית המשפט העליון מסכימה עם עמדת המשיב ודוחה את העתירה, בקובעה כי בעוד שבית המשפט מפרש חוקים ומחדש פסקי דין קודמים כדבר שבשגרה, השאלה הפרשנית במקרה זה אינה מספיקה כדי להצדיק דיון נוסף, וכי פסק הדין הוא התפתחות טבעית של המשפט הישראלי.