פ"א 43494-06-14

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור על גזר דין שהוטל על המערער בגין אי קיום צו הריסה שיפוטי, בגין מה שנראה כמבנה שהמערער בנה שלא כדין. הנימוקים העיקריים לערעור היו כי המערערת אינה יכולה להרשות לעצמה לממן את הריסת המבנה וכי המשיב לא ביצע את ההריסה בעצמו. עם זאת, פסק הדין קובע כי טענות אלה חסרות שחר. ראשית, טענת אי היכולת הכלכלית לא הועלתה על ידי המערערת עד לשלב האחרון של התיק, בעוד שקודם לכן צוין כי ההריסה לא בוצעה בשל ניסיונות להכשיר את המבנה. שנית, נמצא כי המערער נושא באחריות למעשיו, לרבות להפרה הממושכת של הצו השיפוטי, והפניית אצבע מאשימה כלפי המשיב אינה מזכה אותו. שיקול דעתו של המשיב להחליט על ביצוע צווי ההריסה מוכר, ואי ביצוע ההריסה אינו פוטר את המערער מהחובה לעשות כן. זאת ועוד, הכרעת הדין מדגישה את חומרתן של עבירות התכנון והבנייה, במיוחד במקרה זה בו הורשע המערער באותה עבירה מספר פעמים. העונש שהטיל בית משפט קמא, הכולל מאסר בפועל, נחשב ראוי ומידתי לחומרת העבירה. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערער נדרש לרצות את העונש כפי שיחליט בית משפט קמא, הכולל התייצבות בבית מעצר קישון במועד קצוב.