עמ"נ 55176-12-13

תקציר

פסק הדין הנדון קשור למספר עררים מאוחדים בעניין תביעות ייעוד קרקע ופיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. תביעותיהם לפיצויים של המערערים, שהם בעלי קרקע, נדחו הן על ידי הוועדה המקומית והן על ידי ועדת הערר, בטענה כי לא הצליחו להקים עילת תביעה לפי הדין האמור. ועדת הערר התייחסה לפסק דין בירנבך בהחלטתה, מה שהוביל את המערערים לטעון כי הוועדה פירשה את החוק באופן שגוי וכי אדמותיהם, שיועדו לחקלאות, סבלו מירידת ערך עקב אישור תכנית חדשה (תמ"א 21/3). תכנית זו שינתה את ייעוד הקרקע ל"שמורת נוף" ו"גן לאומי", תוך הגבלה חמורה של היכולת לנצל את הקרקע. עוד טענו המערערים כי הוועדה המקומית סתרה את עצמה בכך שהתנגדה לתכנית ובמקביל דחתה את תביעות הפיצויים. עם זאת, השופט קבע כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר, וקבע כי הטענות שהציגו המערערים כבר נדונו לעומק ונדחו בפסקי דין קודמים. השופט אישר את החלטת ועדת הערר ודחה את הערעור, תוך שהוא מפנה את המערערים לחלק הכללי של פסק הדין לצורך בירור נוסף.