ע"א 120/62

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך בין בעל ואישה על מזונות ומזונות ילדים בעקבות פרידתם. האישה הגישה תחילה תביעת מזונות עבורה ועבור שתי בנותיהם בבית המשפט המחוזי, אך בהמשך דחתה אותה. לאחר מכן הגיש הבעל תביעה לבית הדין הרבני, בדרישה לחייב את אשתו לחיות עמו בשלום, ואם היא מסרבת, להכריז עליה כמורדת ולאלץ אותה לתת לו גט. כמו כן ביקש כי בית הדין הרבני יפסוק בכל הקשור לגירושין, לרבות מזונות. האישה, מצדה, הגישה תביעה נפרדת למזונות ילדים בבית המשפט המחוזי. הבעל ערער לבית המשפט העליון, בטענה כי לבית הדין הרבני סמכות בלעדית בנושא, וביקש לדחות את התביעה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון, שקיבל את הערעור, פסק לטובת הבעל. נפסק כי על פי סעיף 3 לחוק השיפוט של בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), לבית הדין הרבני הייתה סמכות שיפוט בלעדית בתביעת הגירושין ובכל העניינים הנוגעים בה, לרבות מזונות, לאחר הגשת תביעת הגירושין של הבעל. כתוצאה מכך, לבית המשפט המחוזי לא הייתה עוד סמכות לדון בתביעתה המאוחרת יותר של האישה למזונות ילדים. תביעת האישה נתפסה כניסיון לעקוף את סמכותו של בית הדין הרבני. יתר על כן, מאחר שתביעת הבעל בבית הדין הרבני כללה בקשה לקביעת מזונות, סמכותו של בית המשפט המחוזי הוחלפה. בית המשפט העליון דחה את החלטת בית המשפט המחוזי והורה למשיבה הראשונה (האישה) לשלם למערער (הבעל) הוצאות.