ת"א 32235-03-10

תקציר

בית המשפט דן בשאלה האם יש לו סמכות לחייב נתבע בתביעת לשון הרע לפרסם התנצלות פומבית והגיע למסקנה שלא. התנצלות נחשבת להבעת חרטה רצונית וכנה, שאין לכפות עליה, שכן היא כרוכה באלמנטים רגשיים ונפשיים כגון חרטה ובקשת סליחה. החוק קובע סעדים בתביעות לשון הרע, כגון פיצויים ופרסומים מתקנים, אך אינו כולל התנצלויות חובה, ומדגיש כי כפייה הופכת אותן ללא כנות. החלטות חקיקה היסטוריות השמיטו במודע את הסעד של התנצלות כפויה, ויישרו קו עם העיקרון שהתנצלות אמיתית צריכה לנבוע מהכרה בעוולות, ולא מכפייה משפטית. בתי המשפט נמנעו בדרך כלל מלהורות על התנצלות, מתוך הכרה בכך שכפיית אמירה כזו סותרת את אמונותיו האמיתיות של אדם ומפרה את עקרון חופש הביטוי. ההשוואה למשפט האמריקאי והאנגלי, שגם הם אינם תומכים בחובת התנצלות בשל התנגשויות אפשריות עם זכויות חופש הביטוי, מחזקת עמדה זו. פסק הדין שב ומדגיש כי סעד ההתנצלות בתביעות לשון הרע לא רק שאינו נתמך משפטית, אלא אף מנוגד למדיניות משפטית ומוסרית ראויה. כתוצאה מכך, בקשת התובע להתנצלות כפויה נמחקה מהתביעה, והתיק הועבר לערכאה נמוכה יותר, תוך הטלת הוצאות על התובעים.