ע"א 510/82

תקציר

במקרה דנן, הסכימה המשיבה למכור את דירתה למערערים אך סירבה לפנותה ולהשלים את העברת הרישום, למרות שקיבלה את מרבית התשלום. המערערים בחרו שלא לבקש תחילה סעד אכיפה אלא הגישו בקשה לצו פינוי מהיר ופיצויים בבית משפט השלום. משהמשיב לא התגונן, ניתן נגדה פסק דין. בהמשך ביקשה לבטל פסק דין זה, בטענה שהייתה במצוקה נפשית ולא ידעה על ערך הדירה בפועל בעת ההסכם. בית משפט השלום אפשר לה להגן על עצמה, אך בסופו של דבר פסק נגדה לאחר שמומחה קבע כי המחיר סביר. מאוחר יותר קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב על דעת עצמו, תוך שהוא מציין את היעדר זכות החזקה המוכרת של המערערים ומערער על סמכותו של בית משפט השלום. בית המשפט העליון קבע כי בעוד שלבית משפט השלום יש סמכות לדון בתביעות חזקה המבוססות על התחייבויות חוזיות, רצוי שתהיה אכיפה מקיפה בבית המשפט המחוזי כדי למנוע דיונים מקוטעים. בית המשפט העליון החזיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום בעניין החזקה, אך הכיר בפיצול סמכויות השיפוט כסיבוך מיותר, והציע ביקורת חקיקתית לייעול התהליכים. לפיכך התקבל הערעור, בשינויים ובהוצאות שנפסקו למערערים.