בש"א 15737/03

תקציר

מדובר בחברה שהורשעה בעבירות מס ולאחר מכן עברה הליכי פירוק, מה שהוביל למחלוקת על אחריותם האישית של כמה ממנהליה / בעלי מניותיה (המשיבים) לחובות החברה לרשויות המס. המפרק טען כי המשיבים ניהלו את ענייני החברה במרמה וביקש מבית המשפט להטיל עליהם אחריות אישית לכל חובות החברה לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. המשיבים הכחישו את הטענות וטענו כי המפרק הסתמך על עובדות שגויות וכי יש לדחות את הבקשה בשל סוגיות פרוצדורליות שונות, לרבות התיישנות. בית המשפט דחה את טענותיהם המקדמיות של המשיבים, בקובעו כי תביעת המפרק אינה חסומה על פי דין, וכי אין ויתור על עילה או סיכון כפול. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי התנהלות המשיבים נופלת בגדר "ניהול עסק" במרמה כהגדרתה בסעיף 373 לפקודה. מעשיהם אופיינו כהונאה מכוונת, והוכחה אחריותם האישית למעשי המרמה. בית המשפט מצא גם קשר סיבתי בין מעשי המשיבים לבין נזקי החברה, הקשורים לשומות המס שלה. באשר להיקף הנזק, קיבל בית המשפט את טענת המפרק כי סך הנזק של החברה בא לידי ביטוי בשומות המס, שהפכו לסופיות. בית המשפט הטיל על המשיבים אחריות אישית לפי סעיף 373, והגביל את חובתם לנזקים שהוכחו. המשיבה מס' 1, שנשאה באחריות הרבה ביותר, חויבה ב-40% מחובות החברה, ואילו יתרת הסכום חולקה שווה בשווה בין המשיבים 2 עד 4. בית המשפט לא שקל הטלת אחריות לפי סעיף 374, שכן הסעד המבוקש לפי סעיף זה זהה לסעד לפי סעיף 373. לבסוף חויבו המשיבים בהוצאות המפרק ובשכר טרחת עורך דין.