ע"פ 9724/02

תקציר

במקרה דנן שקל בית המשפט את הרשעתו של המערער באונס ובמעשה סדום על סמך ראיות DNA לצד ראיות נסיבתיות תומכות. למרות שהמתלוננת לא זכרה את פניו של האנס, היא תיארה מאפיינים שתאמו את המערער, לרבות גילו, צבע עורו ונגישותו לרכב. ראיות הדנ"א היו חיוניות לאישור אשמה מעבר לספק סביר. הגנתו של המערער, לרבות אליבי וטענות בדבר פסילת רישיון נהיגה, נדחתה מחמת חוסר עקביות. בית המשפט החליט להותיר על כנו את עונש 14 שנות המאסר בשל חומרת העבירה וההשפעה הנפשית המתמשכת על הקורבן. פסק הדין הדגיש את מהימנותה של בדיקת הדנ"א, והשווה את משקלה הראייתי לראיות ישירות כמו טביעות אצבע, תוך הכרה בתפקידה של האישוש הנסיבתי. בית המשפט התייחס גם לדיונים עכשוויים במשפט העברי בנוגע לשימוש הראייתי בדנ"א, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי בשילוב עם ראיות נוספות, די בכך כדי לתמוך בהרשעה. הערעור הן על ההרשעה והן על גזר הדין נדחה, תוך הדגשת התשתית הראייתית האיתנה למרות חוסר הוודאות המובנה בשיקול הדעת האנושי.