תפ"מ 43864-09-23

תקציר

הנתבעת טענה כי יש לה זכות בלתי חוזרת לגור בדירה בבעלות התובעת, גיסה לשעבר. הדירה נרכשה על ידי אביה של התובעת, אשר השכיר אותה לאמו של הנתבע. לאחר פטירתה דרשה התובעת מהנתבע לפנות את הדירה והובילה אותה להגיש תביעה. הנתבעת טענה כי הסכסוך הכספי מקורו במהלך נישואיה לאחיה של התובעת וכי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בתיק. עם זאת, השופטת קבעה כי התביעה אינה עומדת בתנאי הנדרש כדי להיחשב כעניין משפחתי שכן היא אינה נובעת ממערכת היחסים בין הנתבעת לבן זוגה לשעבר. בעלותו של התובע בדירה נרשמה בפנקסי המקרקעין, וטענת הנתבע כי התובע היה בעלים סמלי בלבד לא נתמכת. השופטת הסכימה כי זכויות הבעלות שייכות לתובעת וכי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה להיתר בלתי חוזר לגור בדירה. בנוסף, קבעה השופטת כי טענותיה של הנתבעת בדבר הסכם פשרה וידיעתה המשפטית פוגעות באמינותה. הנתבעת לא הציגה כל ראיה להסכם המעניק לה חזקה, וההודעות שלה עצמה סתרו את טענותיה. השופטת הגיעה למסקנה כי על הנתבעת לפנות את הדירה עד ליום 15.7.2024, והורתה לה לכסות את הוצאות התובעת והוצאות משפטה. כמו כן ניתנה לנאשם זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.