עב"ל 60019-12-20

תקציר

הדיון בבית המשפט נסוב סביב פרשנותו של סעיף 350(א)(7) לחוק, שעניינו דמי ביטוח ופטורם לקבוצות מסוימות. בתחילה נקבע בסעיף כי הכנסות משכר דירה פטורות מדמי ביטוח, אך הדבר חל רק על מקרים ספציפיים. החוק תוקן בשנים 2004 ו-2008 כך שיכלול הכנסות משכר דירה למגורים בישראל ומשכר דירה בחו"ל, בהתאמה. המוסד לביטוח לאומי ("המכון") טען כי הפטור מדמי ביטוח בגין הכנסות מושכר בחו"ל חל רק אם היחיד בחר במסלול מס מיוחד, כאמור בסעיף 122א לפקודת מס הכנסה. מנגד, טען המשיב כי הפטור חל על כל סוגי ההכנסות מדמי שכירות מחו"ל, בין אם בחר היחיד במסלול המס האמור ובין אם לאו. בית המשפט בחן את ההיבטים הלשוניים והמכוונים של החקיקה הנדונה ומצא כי לפרשנותו של המכון אין בסיס של ממש. בית המשפט ציין כי טענות המכון, שהועלו לראשונה במהלך הדיון, חסרות שחר והרחיבו את היקף הדיון שלא לצורך. חשוב לציין כי בית המשפט הדגיש כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 350(א)(7) הייתה להעניק פטור גורף להכנסות משכירות, ללא קשר למסלול המס שנבחר, אשר עולה בקנה אחד עם מדיניות מתן הפטור להכנסות משכירות בישראל. יתר על כן, בית המשפט הדגיש את הקשר האורגני בין חלקי החקיקה השונים, והצביע על כך שלמונחים זהים צריכה להיות אותה משמעות. מטעמים אלה, בין היתר, קבע בית המשפט כי הכנסות מדמי שכירות מנדל"ן מחוץ לישראל, שאינן הכנסות מעסק, פטורות מדמי ביטוח, ללא קשר למסלול המס שנבחר. לפיכך נדחה ערעור המכון, והמכון חויב לפצות את המשיב בגין דמי הביטוח ששולמו במסגרת המחאה ולכסות את הוצאות המשיב בערעור, בסך 7,000 ₪ בתוך 30 יום.