ע"א 9692/16

תקציר

במקרה זה, בית המשפט בחן בקשה לסעד זמני במהלך תקופת ערעור, ובסופו של דבר החליט לדחות אותה. החלטה זו הונחתה על ידי תקנות סדר הדין האזרחי, ובפרט תקנות 467(ב) המאפשרות סעד זמני בעת ערעור, ו-374 הדן בצווי עיקול זמניים. בית המשפט הדגיש כי סעד כזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, תוך שהוא מצטט פסיקה קודמת כדי להדגיש כי מטרתו העיקרית היא להבטיח שהמבקש יוכל לממש זכויות או לתבוע נכסים לאחר פסק דין בערעור. בית המשפט שב והדגיש כי בבואנו לשקול עיקול זמני יש לבחון מספר גורמים: סיכויי הצלחת הערעור, מאזן הנוחות ושיקולי יושר וצדק. על המבקש להוכיח חשש סביר לנטל ביצוע פסק הדין, להראות תום לב ולוודא שהסעד הוא מידתי וצודק מבלי לגרום נזק מיותר. בית המשפט הניח כי פסק דינו הראשוני של הערכאה הנמוכה יותר היה נכון, והטיל על המבקש נטל להוכיח כי סיכויי הערעור היו טובים וכי מאזן הנוחות היה לטובתו. במקרה דנן, המבקש לא עמד באמות המידה הראייתיות הנדרשות להוכחת הכבדה, והסתמך אך ורק על אמירות בדבר חוסר יציבותו הכלכלית של המשיב ללא הוכחות ממשיות. יתר על כן, המבקש לא הודיע על כך לבעלי הקרקע הנוגעים בדבר, צעד פרוצדורלי שגוי משמעותי דיו כדי לדחות את הבקשה. גם סיכויי הערעור נקבעו כנמוכים, שכן טענות המבקש נדחו בעבר על ידי בית המשפט המחוזי. משכך, פסק בית המשפט שלא להעניק את הסעד הזמני והורה למבקש לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.