ע"א 49/06

תקציר

במקרה דנן הוגש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין טענת המערערים להיוון זכויות חכירת המשנה שלהם בחלקות מסוימות בשיעור זהה לזה ששילם המשיב למינהל מקרקעי ישראל. בתחילה היה לגליקסמן ולזילברברג הסכם עם המשיבה לרישום חוזה חכירה, שבהמשך כלל מספר העברות זכויות שהגיעו לשיאן בתביעותיהם של שניר ואשד. המחלוקת נסובה סביב השאלה האם דמי חכירת המשנה צריכים להשתוות לדמי החכירה העיקריים של המשיב. המערערים טענו כי שכר טרחתם צריך לשקף את תשלומי המשיב למינהל על בסיס סעיפים בחוזה שכירות המשנה שלהם. המשיב, בתמיכת פרשנותו של בית המשפט המחוזי, טען כי הסעיפים התייחסו רק לשיטה ולא לשיעור התשלום, ועמד על שיעור גבוה יותר בשל אגרות שנתיות שונות החלות על המערערים. בית המשפט המחוזי הדגיש את לשון החוזה ואת ההתנהלות ההיסטורית, ולא ציין כל כוונה להשוות את דמי החכירה; אף סעיף לא ציין במפורש כוונה כזו, בניגוד להסכמי שכירות אחרים עם תנאים מפורשים. יתר על כן, ההתנהלות ההיסטורית הראתה כי המערערים שילמו באופן מסורתי אגרה גבוהה יותר מזו ששילם המשיב למינהל. חרף טענות המערערים בדבר דמיון שכר טרחה היסטורי וזכויות למעמד של חוכר עיקרי, הסכימה ערכאת הערעור עם הערכאה הנמוכה יותר, ופירשה את "תנאי התשלום" אך ורק לגבי תקופת התשלום ולא לגבי שיעור האגרה. הערעור נדחה, וקבע כי דמי שכירות משנה גבוהים יותר יכולים להימשך, שכן המערערים לא הוכיחו די הצורך התחייבות חוזית לשוויון בעמלות. משכך, פסק בית המשפט לטובת המשיבה, והותיר את הפרשנות במרכזה הגדרות חוזיות מפורשות והתנהלות היסטורית. המערערים חויבו בתשלום שכר טרחת עורך דין.