דנ"פ 5214/14

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לבקשה לדיון נוסף בנוגע לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון בתיק עבירת תעבורה. המבקש, שהורשע בעבירת התנועה האמורה, הופנה תחילה לממונה על עבודות ציבוריות לצורך הערכה, טרם מתן גזר הדין. הנציב קבע כי המבקש אינו כשיר לעבודות שירות מסיבות רפואיות. עם זאת, בית משפט השלום קבע עונש של עד 6 חודשי עבודות שירות ראוי. בסופו של דבר נגזרו על המבקש 3 חודשי מאסר. לאחר מכן ערער המבקש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, במהלכו הוסכם כי תילקח בחשבון הערכה מעודכנת של הממונה. הדו"ח המעודכן קבע כי המבקש כשיר לעבודות שירות, ובית המשפט המחוזי קבע כי המבקש ירצה 6 חודשי עבודות שירות. בהמשך הגיש המבקש מספר בקשות לדחייה ולקיצור עונש עבודות השירות, אשר נדחו. לאחר מכן ביקש המבקש ארכת מועד לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שנדחה תחילה אך התקבל בהמשך. אלא שהערעור לא צלח, ובית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור. תמצית טענת המבקש הייתה כי לבית הדין לערעורים אין סמכות להאריך עונש מאסר תוך המרתו לעבודות שירות, ללא ערעור מפורש על העונש עצמו. בית המשפט העליון ציין בפסק דינו כי המבקש לא התנגד לכך במפורש במהלך הליך הערעור וכי הסכים, הן במשתמע והן במפורש, להארכת עונשו בעבודות שירות. עוד הדגיש בית המשפט כי מדובר בפסק דין פרטני, המחיל פסיקה קודמת, ולא קבע כלל חדש כנטען על ידי המבקש. לפיכך, הבקשה לדיון נוסף נדחתה, שכן היא לא הייתה מוצדקת בנסיבות העניין, ופסק הדין הקודם עמד בעינו. המבקש חויב לשוב ולרצות את עונש עבודות השירות.