ת"א 40869-05-21

תקציר

התובעת, רשות מקרקעי ישראל, תבעה את הנתבעים בגין הפעלת מתחם אירוח על חלקת קרקע המנוהלת על ידי הרשות ללא הסכמתה או ידיעתה. המתחם כלל כ-20 יחידות אירוח, חדר אוכל ומחסנים. הנתבעים טענו כי השיגו את האישורים הנדרשים וכי הרשות הייתה מודעת ומסכימה לשימוש בקרקע לצורכי אירוח. עוד טענו כי חלק מהמבנים נבנו לפני כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבנייה הנוכחי. בית המשפט מצא כי הנתבעים אכן השתמשו בקרקע לצרכי אירוח ללא רשות הרשות. הנתבעים אמנם קיבלו אישור תכנוני לחלק מהמבנים, אך הדבר לא הקנה להם זכות שימוש בקרקע ללא הסכמת הרשות כמנהלת הקרקע עבור הבעלים. יתר על כן, הרשות לא הסכימה לשימוש בפועל בקרקע לאירוח, והנתבעים לא הביאו כל ראיה לכך שהייתה להם הרשאה כזו. עם זאת, בית המשפט קבע כי הרשות לא דרשה מהנתבעים להפסיק את פעילות האירוח שלהם או לשלם דמי שימוש, דבר שהוביל לעיכוב בעמידה על זכויותיה. שיהוי זה פטר את הנתבעים מתשלום דמי שימוש בגין התקופה שקדמה לתביעה. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים אינם אחראים להריסה ולפינוי של המבנים הבלתי חוקיים משום שלא בנו אותם, והרשות לא הראתה כי הודיעה להם על שימוש בלתי מורשה בהם. הוצא צו מניעה האוסר על הנתבעים לספק מגורים בתשלום בחלקה ללא רשות הרשות, בעיקר למען הסדר הטוב. כל צד יישא בשכר טרחתו, למעט סכום מתון של 20,000 ₪ שהתובע ישלם לנתבעים בשל ההון הבלתי צודק שצברו. בהחלטה הודגש כי הנתבעים, שהיו חברים באגודה שיתופית שניהלה את הקרקע, היו אישיות משפטית נפרדת מההורים המנוחים שבנו את המבנים בתחילה. לכן, לא ניתן להטיל עליהם אחריות למעשי ההורים.