ע"א 6365/00

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתמקד בהיבטים הפרוצדורליים של עתירות מנהליות לפי תקנות התכנון והבניה. הסוגיה המרכזית היא פרשנותה של תקנה 3, הקובעת מגבלה של 45 יום להגשת עתירה מינהלית. המערערים, לאחר שבנו על אדמתם מבנה נוסף ללא היתר, ביקשו להכשיר אותו באמצעות תכנית מפורטת, שהתקבלה בחלקה על ידי הוועדה המחוזית בהסתייגויות. משלא הסכימו לתנאים אלה, הם פנו ליו"ר הוועדה המחוזית בבקשה לקבל רשות ערר נוספת למועצה הארצית לתכנון ובנייה. בקשתם נדחתה, והם הגישו בעקבות זאת עתירה מנהלית, שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בעילה של חריגה ממגבלת הזמן של 45 יום. עם זאת, בית המשפט העליון הבהיר כי פנייה ליו"ר הוועדה המחוזית אינה צריכה להוות שיהוי לפי תקנה 3. במקום זאת, הספירה לאחור להגשת עתירה מתחילה ממועד דחיית בקשת רשות הערר, או, אם ניתנה, מיום החלטת המועצה הארצית. פרשנות זו מקיימת את המטרה של שימוש ממצה בסעדים מנהליים פנימיים לפני התערבות שיפוטית, ובכך עשויה להקל על הנטל המוטל על בתי המשפט ולטפח פתרון סכסוכים יעיל. אשר על כן, התקבל הערעור, תוך שהוא מורה לבית המשפט המחוזי לדון בתיק לגופו ומורה למשיבים לכסות את הוצאות המערערים. פסק הדין מדגיש הבנה מעמיקה של לוחות זמנים סטטוטוריים, סדרי דין מנהליים וחשיבותם של גופי ערעור פנימיים במשפט המנהלי.