בר"ע 559/09

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לפסק דין שניתן לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ (הבנק) נגד שני מבקשים בשנת 1993. המבקשים טענו כי רק לאחרונה נודע להם על פסק הדין, ופנו לבית המשפט פעמים רבות על מנת לבטלו, אך בקשותיהם נדחו בשל עיכובים בהגשה. הבקשה האחרונה, שגם אותה דחתה הערכאה הנמוכה יותר, הניעה את המבקשים לערער לערכאה גבוהה יותר. לאחר עיון בבקשה ובראיות המתאימות, החליט בית המשפט לדון בערעור כאילו ניתנה רשות ערעור. בית המשפט הכיר בהוראה בתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת ביטול פסק דין שניתן בהעדר צד, ובלבד שבעל הדין יגיש בקשה בתוך 30 יום מיום שנודע לו על ההחלטה. אף שהמבקשים לא הקפידו על לוח זמנים זה, בית המשפט נימק זאת בכך שהתנהלות הבנק לאורך השנים – החוב המדובר מלפני למעלה משני עשורים – משמעה כי עיכוב בהגשת הבקשה היה מוצדק. יתר על כן, המבקשים הוכיחו הגנה אפשרית לתביעה, אשר יחד עם השיהוי של הבנק באכיפת פסק הדין, הצדיקו את ביטול החלטת הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט העליון, שהפעיל את שיקול דעתו, החליט לאפשר למבקשים להגיש בקשה לחופשה כדי להתגונן מפני תביעת הבנק. עוד נקבע בפסק הדין כי לא יהיה צו להוצאות, וביטחון הפיקדון של המבקשים יוחזר להם. סיכום מקיף זה לוכד את עיקרי פסק הדין הארוך, לרבות הנימוקים להחלטת בית המשפט להתערב בפסק דינו של בית המשפט הנמוך יותר והשיקולים שהניעו את פסק דינו.