ת"א 1395-03-11

תקציר

התיק נסוב סביב שכר טרחה שחייב התובע לנתבע בגין תיק משפטי משנת 2002. התובע שילם מחצית משכר הטרחה כנדרש אך לא שילם את המחצית השנייה. הנתבע, המייצג את בית המשפט, ניסה לגבות את יתרת שכר הטרחה אך ללא הצלחה. התובע טען כי החוב אינו תקף עוד וכי ניסיונות הגבייה של הנתבע היו מאוחרים מדי וגרמו לו נזק. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי החוב היה כדין וכי פעולות הגבייה שלהם היו מוצדקות ולא מהוות לשון הרע. בית המשפט בחן את הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים. נמצא כי התובע לא הכחיש את החוב וכי פעולות הגבייה של הנתבע היו חוקיות וסבירות. הנתבע שלח לתובע התראות מרובות בתוך תקופת ההתיישנות, ולתובעת, בהיותו עורך דין, היו האמצעים והידע להגיב ולהסדיר את החוב מוקדם יותר. עוד קבע בית המשפט כי מעשיו של הנתבע אינם מהווים לשון הרע שכן הם רשאים לגבות את החוב כדין. בנוסף, דו"ח מבקר המדינה, אליו התייחס התובע, לא נחשב לראיה קבילה. הדו"ח, שהזכיר מקרה דומה, הוחרג בשל חוק האוסר על שימוש בדו"חות המבקר כראיה בהליכים משפטיים. בסופו של דבר החליטה השופטת לדחות את התביעה, והורתה לתובע לשלם את יתרת שכר הטרחה, וכן את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין, שהסתכמו ב-7,500 ₪. פסק הדין ניתן לטובת הנתבעת, כאשר תביעת התובעת נדחתה במלואה.