דב"ע נג/20 - 04

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב פרשנות המונח "תושב" בסעיף 2 לחוק הבטחת הכנסה. המערערת, המוסד, טענה כי אשת המשיב, השוהה בישראל שלא כדין, אינה זכאית להבטחת הכנסה על פי החוק, שכן היא אינה ממלאת אחר דרישות החוק. לפיכך, גם המשיב, המנהל משק בית משותף עם אשתו, אינו זכאי לגמלה המבוקשת. המשיב, לעומת זאת, סבר כי יש לפרש את המונח "תושב" באופן שונה בחוקים שונים בהתאם לתכלית החקיקה, ויש לפרש את חוק הבטחת הכנסה, בהיותו חוק סוציאלי, באופן המקדם את מטרת המחוקק להבטיח מקור פרנסה לתושבי ישראל. בית המשפט המחוזי הסכים עם הפרשנות השנייה, והוביל את המוסד להגיש ערעור. דעת הרוב של בית המשפט העליון קבעה כי פרשנותו של בית משפט קמא חורגת ממתחם הסבירות, שכן היא עלולה לעודד בעקיפין שהייה בלתי חוקית בארץ. הענקת זכויות סוציאליות לשוהים בלתי חוקיים בישראל עלולה להגביר את הקשיים בגירושם וליצור נטל כלכלי על תקציבי הביטוח הלאומי. עוד הדגיש בית המשפט כי הזכות לעבודה היא זכות יסוד ממנה נהנים רק אזרחים או תושבים חוקיים. לפיכך, מאחר שאדם השוהה בישראל שלא כדין לא יורשה לעבוד, הוא לא יוכל להיחשב "תושב" לפי חוק הבטחת הכנסה. משכך, לא המשיב ולא אשתו יכלו לתבוע את ההטבה. לפיכך קיבל הרוב את הערעור. אחד השופטים חלק על כך, וטען כי יש לבחון את תכליתו של חוק הבטחת הכנסה, המבקש לקיים צדק חברתי ושוויון, בפרשנות המונח "תושב". לאשתו של המשיב, שהתגוררה שנים רבות בישראל, היה "קשר ממשי" לארץ, מה שהופך אותה לתושבת על פי החוק. לפיכך, סברה ההתנגדות כי יש לדחות את הערעור.