ת"א 45085-12-14

תקציר

התובע, שהחליף את הנתבע, תבע פיצויים מוועדת הערר, הוועדה המקומית ומרטינז, בגין הנזק שנגרם לרילוב, לכאורה כתוצאה מעוולות הנתבעים. רילוב טען כי ועדת הערר התרשלה בהחלטותיה בנוגע לשרטוט הקרקע שהכינה הוועדה המקומית, וכי הוועדה המקומית התרשלה בהתנהלותה כלפיו, הן בעיכוב מתן היתר בנייה והן בהתעלמות מבנייה בלתי חוקית שביצע מרטינז, לרבות הסגת גבול בשטחו. בנוסף, טען רילוב כי מרטינז הגיש טענות והתנגדויות כוזבות, איים עליו ובכך מנע ממנו לבנות את ביתו וגרם לו נזקים שונים. בית המשפט קבע כי החלטות ועדת הערר ניתנו בסמכות והיו סבירות, והוועדה לא התרשלה כלפי רילוב במתן החלטות אלה. גם הוועדה המקומית פעלה בסבירות ובהתאם לסמכותה, ולא התרשלה כלפי רילוב, לא בעיכוב הדיון בהיתר הבנייה ולא בעמדתה בעניין הבנייה הבלתי חוקית. בית המשפט לא מצא ראיות להסגת גבול מצד מרטינז או מי מהנאשמים האחרים. בנוסף, קבע בית המשפט כי התנהלותו של מרטינז בפתיחת הליכים משפטיים ובהגשת התנגדויות לא הייתה רשלנית, וכי בכל מקרה אין קשר סיבתי בין התנהלותו לבין הנזק שנגרם לכאורה לרילוב. עוד קבע בית המשפט כי טענות התובעים לפיצויים משוללות כל יסוד, שכן הנתבעים לא היו אחראים לנזקים להם טען רילוב, ולא היה קשר סיבתי בין התנהלותם לבין נזקים אלה. לפיכך, התביעה נדחתה בכל ראשה, והתובעת, שנכנסה לנעליו של רילוב, חויבה לשלם את הוצאותיהם הסבירות של הנתבעים.