ע"ח 42622-10-19

תקציר

בית המשפט קבע כי קיים יסוד סביר להניח כי רכב בבעלות המערערת שימש לביצוע עבירות סביבתיות חוזרות ונשנות. הראיות מצביעות על כך שהעבירות התרחשו במספר רב של הזדמנויות. על בית המשפט לאזן בין עילות התפיסה לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. במקרה דנן, מאחר שהתפיסה משרתת תכלית מניעתית, ובהתחשב בעברו של המערער בעבירות דומות למרות הקלות העבר, מגיע בית המשפט למסקנה כי תפיסת הרכב מוצדקת. הסיכון שהמערער יבצע עבירות סביבתיות נוספות בשימוש ברכב נחשב גבוה. אין חלופה שיש בה כדי להפחית סיכון זה במידה מספקת, במיוחד בהתחשב בהתנהגותו של המערער שלא השתנתה גם לאחר מאסר על תנאי. לפיכך, בית המשפט מקבל את החלטת בית משפט קמא לתפוס את הרכב ללא אפשרות לשחררו בתנאים מגבילים. הערעור נדחה, וחומרי החקירה יוחזרו למשיב. החלטה זו מתקבלת בהעדר הצדדים ועומדת כפסק הדין הסופי.