ת"א 1406/09

תקציר

התובעים והנתבע היו מעורבים בסכסוך כספי בנוגע להלוואה לכאורה בסך 100,000 ₪. התובעים, שניהלו יחסי אמון עם הנתבע, טענו כי העבירו לו את הכסף בספטמבר 2007 לצורכי השקעה, בציפייה לתשלומי ריבית חודשיים בסך 3,000 שקל. הנתבעת הכחישה שקיבלה הלוואה כלשהי מהתובעים. בית המשפט בחן את חומר הראיות ופסק לטובת התובעים, והגיע למסקנה כי הם אכן הלוו לנתבע 91,000 ₪. השופט ביסס החלטה זו על מספר גורמים. ראשית, הודגשו יחסי האמון המצוינים בין התובעים לנתבע, לצד העובדה שהתובעים הלוו בעבר כספים לנתבעת באופן דומה. שנית, מסמך בכתב יד התייחס להלוואה בסך 100,000 ₪, התומך בטענת התובעים ומעיד על הודאת הנתבע. שלישית, רישומי הבנק של התובעים וקבלות הנתבעת אישרו תשלומים חודשיים של 3,000 ש"ח לתובעים. עם זאת, השופטת ציינה כי הסכם ההלוואה אינו מחייב מבחינה משפטית שכן הוא נעדר מסמך כתוב, ושיעור הריבית חרג מהמגבלה החוקית. לפיכך, בעוד התובעים היו זכאים לקבל בחזרה את סכום הקרן בסך 91,000 ₪, תשלומי הריבית שקיבלו לא היו ניתנים לאכיפה. השופטת החליטה כי יש להחזיר לתובעים את סכום הקרן, בניכוי הריבית שכבר התקבלה, בצירוף הצמדה וריבית סטטוטורית מיום 24.9.2007. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.