עב"ל 1402/02

תקציר

המקרה הנדון הוא ערעור בשאלה האם יש לסווג ליקוי שמיעה של עובד כ"פגיעה בעבודה" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי. המערער, שעבד במפעל שוקולד במשך 25 שנה, טען כי לקות השמיעה והטינטון שלו נגרמו כתוצאה מחשיפה לרעשים חזקים במקום העבודה. עם זאת, בית הדין האזורי, בראשות השופט מיכאל שפיצר, פסק נגד המערער, בנימוק של היעדר ראיות לקשר סיבתי בין מצבו לבין סביבת עבודתו. בית המשפט מינה יועץ רפואי מומחה, ד"ר אליעזר ברקו, שחוות דעתו תמכה בעמדת המוסד לביטוח לאומי כי נזקי השמיעה של המערער נבעו מתהליך תחלואה טבעי שאינו קשור לעיסוקו. חוות דעתו של ד"ר ברקו, שהתבססה על ניתוח מקיף ובדיקות נוספות, העדיפה על פני חוות דעתם של באי כוח המערערת. המומחה הגיע למסקנה כי ליקוי השמיעה של המערער אינו עולה בקנה אחד עם נזקי רעש וכי סביר יותר להניח שגורמים אחרים תרמו למצבו. הערעור ביקש לערער על החלטה זו, אך בית הדין לא מצא סיבה לסטות מפסק דינו של בית הדין האזורי, שהתבסס בצדק על חוות דעתו של ד"ר ברקו. חוות הדעת הייתה מבוססת, תוך התחשבות בכל הראיות הרפואיות הקיימות, לרבות בדיקות נוספות שביקש המומחה. בית הדין הסכים עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר ודחה את הערעור, ובכך חיזק את התפיסה כי יש להכיר בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה רק אם הוכח קשר סיבתי לסביבת העבודה של העובד. שתי הערכאות ייחסו משקל משמעותי לחוות הדעת הרפואית של המומחה, שהגיעה למסקנה במקרה זה כי אין קשר כזה. לפיכך, הערעור נדחה, וההחלטה המקורית עמדה בעינה, כלומר נדחתה תביעתו של המערער להכרה בפציעתו כתאונת עבודה.