ע"מ 1161/00

תקציר

פסק הדין עוסק בערעורה של אם על פסק דין שהכריז על בנה הקטין כזקוק לטיפול והשגחה והכניס אותו לפנימייה טיפולית בפיקוח פקידת סעד. האם ניהלה מערכת יחסים סימביוטית עם בנה, מה שהפריע להתפתחותו ולבריאותו הנפשית. בית המשפט קבע כי האם לא הייתה מסוגלת לטפל בו כראוי, והתנהגותה חיבלה בטיפול בו. אבחנות מרובות אישרו את מצבו הנפשי הקשה של הילד ואת הצורך להוציאו ממשמורת אמו למען רווחתו. הערעור ערער על דרכי הטיפול אך לא על הצהרת הצורך. בית המשפט דחה את הערעור, תוך שהוא מסכים עם הערכת הערכאה הנמוכה יותר ומדגיש את חשיבות טובת הילד. בית המשפט מצא כי הסכמת האם לתוכנית הטיפול הייתה ללא תנאי. פסק הדין מעביר את משמורת הילד מאמו לרשות הרווחה, ומכניס אותו לפנימייה ספציפית תוך מתן אפשרות לפקיד הסעד להסדיר את חופשותיו. גם דחיית תביעות המשמורת ההדדית על ידי הערכאה הנמוכה יותר בוטלה, והעניין הועבר לדיונים נוספים. צו המשמורת היה בתוקף למשך שנתיים, כאשר פקידת הסעד נדרשה לדווח על מצבו של הילד מעת לעת. פסק הדין הדגיש את הצורך בהתארגנות יעילה בתיקים בבית המשפט לענייני משפחה והציע שיפורים.