ת"א 45499-11-20

תקציר

לאחר ששקל בכובד ראש את הטיעונים שהוצגו על ידי הצדדים ובחן את הראיות הקיימות, החליט השופט כי יש לדחות את תביעת התובע. נקודת המחלוקת העיקרית נסובה סביב תפקידו הנטען של התובע כמתווך נדל"ן ותביעתו לדמי תיווך ביחס לעסקת שירותי בניה. השופט קבע כי חוק המתווכים אינו חל על מקרה זה, שכן העסקה המדוברת אינה עסקת מקרקעין טיפוסית. על פי החוק בישראל, כדי לתבוע דמי תיווך, על המתווך להוכיח את קיומו של הסכם תיווך ולהוכיח כי הוא היה הגורם היעיל לעסקה. במקרה זה, התובע לא הביא ראיות מספיקות להסכם תיווך בכתב או בעל פה, והשיחות שהוצגו כראיה לא הכילו את הפרטים הדרושים כדי לאמת את טענתו. יתר על כן, השופט מצא כי התובע לא היה הגורם היעיל בביצוע העסקה. הנתבעים הציגו ראיות לכך שיזמו קשר עם נציגי הבניין טרם מעורבותו של התובע. תרומתו של התובע הייתה מזערית ועקיפה, והצטמצמה למסירת מספרי טלפון שסייעו ביצירת תקשורת. השופטת גם דחתה את טענת התובע כי הובטחה לו עבודה על ידי הנתבעים, שכן זו לא נתמכה בראיות מהימנות. על סמך הערכה זו של חומר הראיות, הגיעה השופטת למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בשני הסעיפים, ועל כן יש לדחות את התביעה. בנוסף, חויב התובע לפצות את הנתבעים בגין הוצאותיהם המשפטיות, הוצאות עדים והוצאות משפט, בסך כולל של 35,000 ₪ בתוספת שכר טרחה וריבית נוספים.