רע"א 5103/95

תקציר

במקרה משפטי זה, בית המשפט מתייחס לשאלה האם הסתלקות מצוואה נעשתה בחוסר תום לב, בניגוד לתקנת הציבור, וההשלכות על פירוש כוונותיו של המנוח. בית המשפט המחוזי מצא תחילה ספקות באשר לכוונת המנוח להדיר את אשתו ובתו מהירושה, והדגיש כי הצוואה נעדרה לשון מפורשת בעניין זה, דבר שהתפרש כשתיקה משמעותית. פסק הדין מסביר כי נישול והרחקת יורש הן פעולות משפטיות נפרדות, כאשר החרגה מחייבת ביטוי מפורש בצוואה. היא מדגישה כי על מנת שפסילת יורש על ידי המצווה תגבר על זכותו החוקית לירושה, יש לציין זאת בבירור בצוואה. בית המשפט מכיר בקושי ובמורכבות המוסרית הכרוכים בהרחקה על הסף, שיש לה השלכות חומריות ורגשיות כאחד. הוא דן גם בזכותם של נהנים לסגת מחלקם בעיזבון, תוך הדגשה כי זכויות אלה עשויות לגבור על רצונו המשוער של המצווה, אלא אם כן נשללו במפורש בצוואה. בסופו של דבר מגיע פסק הדין למסקנה כי יש לדחות את הערעורים, שכן הסתלקותם של הבנים, על אף שנראתה כמהלך לעקיפת הצוואה, לא נאסרה במפורש, ועל כן הצוואה המקורית עומדת כפי שפורשה. בית המשפט רומז על ההשלכות הרחבות יותר על פרשנויות משפטיות עתידיות סביב זכויות הירושה, תוך הסכמה כי אין צורך בצו להוצאות.