ע"פ 9277/11

תקציר

הכרעת הדין נסובה סביב תיק בו הואשם המערער בשוד ובנהיגה מסוכנת. זיהוי העבריין הסתמך על עדויות עדים וראיות DNA. שלושה עדים זיהו את המערער במסדרי צילום, אם כי אחד מהם הצביע תחילה על תמונתו של אדם אחר בוודאות של 70%. הדנ"א מזירת הפשע תאם את הפרופיל של המערער, אם כי הועלו ספקות כי רק שוטר אחד הבחין בכתם הדם. המערער טען לאליבי, לפיו מעצר בית אצל אחותו, אך לא הביא ראיות תומכות. בית משפט קמא הרשיע את המערער, תוך הסתמכות על זיהוי עדים וראיות DNA, תוך שהוא מבטל את האליבי שלו וכל טענה נגד מהימנות הראיות. בגזר הדין גזר בית המשפט 54 חודשי מאסר, בהתחשב בעברו הפלילי ובחומרת העבירה. המערער ערער על ההרשעה ועל גזר הדין, תוך שהוא טוען לאי דיוקים בזיהוי עדים ומטיל ספק בתוקפן של ראיות הדנ"א. בערעור הוחלט להקל בעונש המאסר במסגרת העונש שנגזר עליו. ערכאת הערעור אישרה את ההרשעה, קבעה כי עדויות העדים המשולבות וראיות הדנ"א מספיקות ודחה טענות המערערות את מהימנותן. עם זאת, בית המשפט קיבל חלקית את הערעור על ידי התאמת העונש כך שיתחשב בתקופת המעצר החפפה לעונש קודם, תוך הכרה בתנאים קשים יותר שעמדו בפניו. השופטים א' ארבל וא' חיות הסכימו עם פסק הדין.