ת"א 56384-11-11

תקציר

התובעת, ספקית שירותי פרסום ברדיו, תבעה שלוש חברות ושני מנהליהן (נתבעים 4 ו-5) בגין אי תשלום עבור השירותים שניתנו. ההזמנה הראשונה לשירותי פרסום בוצעה על ידי נאשמים 4 ו-5 והצו השני בעל פה על ידי נאשם 5. התובע טען כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב והציגו מצג שווא רשלני לגבי יכולת החברות לשלם. הנאשמים הכחישו כל עבירה ואת אמיתות חתימתם על הצווים. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בנוגע לחתימות על הצווים. חוות הדעת שהציגה התובעת התבססה על מסמכים שנשלחו בפקס ונטען כי הם העתקים מצולמים, דבר שהשפיע על יכולתו של המומחה לבחון באופן מהימן את החתימות. משכך, בית המשפט לא קיבל את חוות הדעת, ובהיעדר כל ראיה אחרת, התובע לא הצליח להוכיח כי הנתבעים 4 ו-5 חתמו על הצווים. אשר לטענת חוסר תום הלב ומצג השווא הרשלני, קיבל בית המשפט את גרסת התובע לאירועים כאמינה יותר. עם זאת, על מנת להטיל אחריות אישית על נתבעים 4 ו-5, היה על בית המשפט לקבוע כי הם ידעו שהחברות לא יכבדו את התשלומים. ציר הזמן של האירועים לא תמך בכך באופן חד משמעי, והתובע לא סיפק ראיות מספיקות למצוקה הפיננסית של החברות. בית המשפט שקל גם את בקשת התובעת "להרים מסך" של אחריות מוגבלת ולהטיל אחריות אישית על הדירקטורים, אך הגיע למסקנה כי התובעת לא סיפקה ראיות מספיקות כדי להצדיק צעד חריג זה. בסופו של דבר, נדחתה התביעה נגד הנתבעים 4 ו-5, שכן בית המשפט לא שוכנע כי יש להטיל עליהם אחריות אישית לחובות החברות. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו.