ת"א 2009-12-17

תקציר

פסק הדין מתייחס לליקויי בנייה ברכוש המשותף של הבניין, בעיקר בכל הנוגע לחדירת מי גשמים ורטיבות במפלסי החניה. מומחה, שמונה לבדוק ולהעריך ליקויים אלה באמצעות ביקורים מרובים, זיהה בעיות משמעותיות ברמות הרטיבות, במיוחד בחניון -2 ו-3-, וייחס את הסיבה העיקרית לניקוז לקוי הקשור לטופוגרפיה של האזור ולא לאיטום תת חלקי לכאורה על ידי קבלן צד שלישי. למרות טענות תחזוקה שוטפת של התובעים, מצא המומחה כי הבעיה העיקרית קשורה לכשלים בניקוז, ולא למחדלי תחזוקה או גורמים חיצוניים כגון אדניות. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי היזם כשל בתכנון ובביצוע, ודחה את הטענה כי ההצפה נבעה מחדלי תחזוקה של התובעים. בית המשפט הדגיש את אימוץ חוות דעתו של המומחה, אלא אם כן מתקיימות נסיבות חריגות, אך לא מצא זאת במקרה זה. לפיכך, פסק בית המשפט נגד טענות הנתבעת בדבר גורמים חלופיים הגורמים לבעיות הניקוז. למרות מאמצי ההגנה של הנתבעת, לרבות ציון חבויות אפשריות של צד שלישי, בית המשפט אישר את אחריותה המלאה של הנתבעת לתיקון הפגמים. הפיצוי הותאם בהתאם לחוות הדעת המעודכנת של המומחה, מה שהגדיל את עלויות התיקון המשוערות. יתר על כן, בית המשפט מצא כי ניסיונות העבר של הנתבעים לטפל בבעיות לא היו מספקים, ובכך צמצם את זכותם לתקן את הליקויים באופן ישיר. יש לציין כי בית המשפט התייחס גם לנזקים לא ממוניים לתובעים בשל אי הנוחות והלחץ הממושכים שנגרמו כתוצאה מנושאים אלה. כמו כן, בית המשפט התיר תביעה עתידית בדבר פגמים באבני חיפוי חיצוניות, דבר המצביע על גישת הסעד המפוצל בשל חוסר בחינה מספקת של סוגיה זו במסגרת ההערכות הראשוניות. בסופו של דבר, חויבה הנתבעת לשלם פיצוי משמעותי הן בגין ליקויי בניה והן בגין נזקים לא ממוניים, לכיסוי הוצאות שפורטו על ידי המומחה, הוצאות פיצויים והוצאות משפט, תוך התנערות מכל אחריות כלפי הצד השלישי.