עמ"נ 12197-06-11

תקציר

פסק הדין מקבל חלקית את ערעורה של מינהלת הארנונה, ומורה לחלק את הנכס המדובר לשני חלקים, המסווגים כ"עסקים אחרים" ו"בית מלאכה". המשיבים מוכרים כבעלי הנכס וחייבים בתשלום ארנונה. הערעור שכנגד שהגישו המשיבים נדחה. ראשית, השופט דוחה את טענת מינהל הארנונה כי הערר הוגש באיחור, וקובע כי יש לחשב את ערעור המשיבים מיום קבלת תשובת מנהל הארנונה בדואר רשום ולא בפקס. כמו כן, השופטת דוחה את טענת המשיבים כי למר קופלמן אין יריבות משפטית עם העירייה, ומאשרת כי יש לראות בו כבעלים של הנכס. המחלוקת העיקרית נוגעת לסיווג הנכס. השופט קובע כי יש לחלק את הנכס לשני חלקים על פי סיווגם, שכן הסיווג הנוכחי אינו תקין. חלק אחד, המשמש לתפירה וריפוד, יסווג כ"בית מלאכה", ואילו החלק השני, המשמש לתצוגה, יסווג כ"עסקים אחרים". באשר לבעלי הנכס ולחוב הארנונה, השופט מחליט כי לעירייה יש זכות לגבות מיסים מהמשיבים, שהם הבעלים בפועל, עוד לפני אוקטובר 2008, אז נרשם שינוי הבעלות. על המשיבים מוטלת האחריות שלא ליידע את העירייה על שינוי החזקה, ומשכך מותר חיוב בדיעבד. עם זאת, העירייה אינה יכולה לחייב הן את המשיבים והן את הבעלים פעמיים בגין אותו חוב. אם המשיבים שילמו את הארנונה לבעלים, עליהם לתבוע מהם שיפוי. גם טענת ההפליה שהעלו המשיבים נדחית, שכן היא לא הוכחה. גם הטענות בדבר גביית יתר בגין שטחים משותפים נדחות, שכן המשיבים לא הביאו ראיות מספיקות. בנוסף, מאשרת השופטת את הסברי מינהל הארנונה בנוגע למדידת השטח הטעון. לבסוף, חויבו המשיבים, קופלמן ורובין לשאת בהוצאות מינהלת הארנונה ושכר טרחת עורכי דינה, ואילו הצדדים האחרים יישאו בהוצאותיהם.