ב"ל 39419-10-20

תקציר

התובע, שטען כי עבד אצל אשתו, תבע את המוסד לביטוח לאומי להכיר בתקופת עבודתו אצלה כתקופת העסקה שתזכה אותו בדמי אבטלה. התובע עבד עם אשתו בעסק משפחתי לאחר שעזב את עבודתו הקודמת. התובע טען כי החל מספטמבר 2019 ועד מרץ 2020 עבד כמנהל-עובד וכאיש מכירות בשתיים מהחנויות של אשתו. עם זאת, בית הדין מצא כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת קיומם של יחסי עבודה בתקופה הנדונה. בפסק הדין הודגש כי התנהלותם של התובע ואשתו דמתה לשותפות עסקית ולא ליחסי עובד-מעביד. התובע היה מעורב בקבלת החלטות, ניהול ותפעול של העסק, ודמה לשותף ולא לעובד. בנוסף, תשלום השכר לא היה ברור, והסברו של התובע לקבלת שכרו באמצעות חשבונה של אשתו בשל גישתו המוגבלת לשירותים בנקאיים לא נתמך בראיות כלשהן. חוסר הבהירות לגבי תשלום השכר בפועל, יחד עם ערבוב הכספים האישיים והעסקיים, הכבידו על התובעת. כמו כן, ההתכתבויות והעדויות שהוצגו העלו כי התובע ניהל את החנות והתקשר עם עובדים ושותפים חיצוניים מבלי לערב את אשתו, דבר המעיד על תפקידו כשותף ולא כעובד. בסך הכל, הראיות הצביעו על כך שהעסק המשפחתי היה מאמץ משותף, תוך טשטוש הגבולות של יחסי עבודה מסורתיים. משכך, פסק בית הדין לטובת הנתבעת, וקבע כי התובע אינו עונה להגדרת עובד, ולכן אינו זכאי לדמי אבטלה.