סע"ש 9212-01-20

תקציר

התובע, יורם ברסנו, תבע את מעסיקו לשעבר, ההסתדרות הרפואית הדסה, בגין אי קיום שימוע במהלך פיטוריו, פיטורים שלא כדין, עוגמת נפש, פערי שכר, הפרת תקופת הודעה מוקדמת, השלמת פיצויי פיטורים, אפליה על רקע גיל והלנת שכר. ברסנו גם תבע אישית את אמנון ברוכיאן, יו"ר ועד עובדי המינהל והמשק של הדסה, בגין הפרת חובת הייצוג ההולם, רשלנות ועוגמת נפש; עם זאת, התביעה נגד ברוכיאן נדחתה לאחר שבקשתו לפיטורים התקבלה. בית המשפט פסק לטובת הנאשם ברוב הסעיפים. נקבע כי העברתו של ברסנו בין תפקידים בשנת 2017 לא חייבה שימוע, שכן משרתו כללה 70% העסקה בסיסית ו-30% נוספים במימון חוזה אישי זמני מתקציב המחקר של מנהל המחלקה. לפיכך, הקיצוץ של 30% בעמדתו לא היווה שינוי משמעותי המצדיק שימוע. באשר להליך הפיטורים קבע בית הדין כי הנתבעת פעלה כדין. הנאשם עשה מאמצים רבים למצוא לברסנו משרה מתאימה ונתן לו מספר הזדמנויות לשפר את ביצועיו, אך ללא הועיל. השימוע עצמו התנהל כדין, והפגם הקל בכך שלא איפשר לתובע להגיב לאחר ישיבת השימוע לא הפך את הפיטורים לבלתי חוקיים. בית המשפט פסק לברסנו פיצוי של 10,000 ₪ בגין פגם פרוצדורלי זה. בית הדין דחה גם את טענותיו של ברסנו להפרשי שכר, וקבע כי אין לו זכאות למשרה מלאה וכי שכרו חושב נכון. יתר על כן, תביעותיו להלנת שכר, פיצויי פיטורים ואפליה מחמת גיל נדחו אף הן, שכן ברסנו לא סיפק ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. תביעתו של ברסנו בגין עוגמת נפש התקבלה באופן חלקי, והנתבע חויב לשלם 10,000 ₪ בגין רכיב זה, שכן בית המשפט הכיר בכך שנגרמה לו עוגמת נפש מסוימת עקב אי השמתו אצל רופא מסוים. לבסוף, בית המשפט סירב לתת צו לחזרתו של ברסנו לעבודה או צו לנאשם לספק שירותים רפואיים אישיים. עם זאת, הנתבע חויב לשלם שכר טרחת עורך דין של ברסנו בסך 5,000 ₪ בשל הפער המשמעותי בין היקף התביעה לבין תוצאת התביעה.