ע"א 7680/13

תקציר

פסק הדין סובב סביב ערעור על דחיית תיק מחמת התיישנות. לאחר בחינה מעמיקה של כתבי הטענות, הנספחים והטענות, הוחלט לדחות את הערעור, שכן התביעה הוגדרה מיושנת לפי חוק ההתיישנות. בית משפט קמא דחה את תביעת המערערים על יסוד דרישת ההגשה במועד, והערעור נטען כנגד החלטה זו. עם זאת, הפסיקה הקיימת תומכת בפעולתו של בית משפט קמא, ומדגישה את החשיבות של התייחסות מוקדמת להתיישנות על מנת לחסוך במשאבים. תכלית חוק ההתיישנות, כפי שהותוותה, היא לאזן בין האינטרסים של התובעים והנתבעים כאחד, כמו גם של האינטרס הציבורי, על ידי מניעת תביעות מיושנות. ככלל, חוק זה קובע מגבלה של שבע שנים לתביעות שאינן מקרקעין, החל מהרגע שבו קמה עילת התביעה. קיימים חריגים, כגון "כלל הגילוי המאוחר", המאפשר תחילת תביעות כאשר נודע לתובע על עובדות רלוונטיות. במקרה דנן, נודע למערערים על מחלתם ועל סיבתם האפשרית כבר בשנת 2003, אך הם הגישו את התביעה מאוחר מדי. בסופו של דבר, בית משפט קמא לא שגה בפסק דינו, שכן כל מרכיבי עילת התביעה היו ברורים למערערים עד למועד הנקוב. חרף מצבה המצער של המערערת, אשר סבלה מסיבוכים קשים של דלקת כבד C בה לקה במהלך הליך אשפוזי בשנת 1981 ללא אפשרות להטיל אחריות על בית החולים, המסגרת המשפטית של תקופת ההתיישנות חייבה את הפיטורים, כפי שהוסבר על ידי השופט שהם והוסכם על ידי השופטים מזוז והמשנה לנשיא רובינשטיין. לפיכך, הערעור נדחה, תוך הקפדה על החוק, למרות השיקולים האנושיים שהביעו השופטים.