ת"א 24585-06-20

תקציר

התובעת הגישה תביעה נגד חברת הביטוח הנתבעת, בטענה כי נפגעה ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, ולכן על הנתבע לפצות אותה בגין נזקיה. התובעת טענה כי נפצעה כאשר אופנוע שחנה בסמוך לשביל הגישה המוביל לביתה נפל עליה. פוליסת הביטוח שהנפיק הנתבע לבעל האופנוע ולנהג כיסתה נזקי גוף כתוצאה מתאונת דרכים, לרבות חזקת אחריות מרבית במקרים מסוימים. בית המשפט מצא מספר גרסאות לנסיבות בהן אירעה התאונה. לאחר בחינת הגרסאות השונות, העדיף בית המשפט את הגרסה שמסר התובע לחוקר הנתבע בסמוך לאחר התאונה, לפיה האופנוע חנה במקומו הרגיל, בסמוך לשביל הגישה בחצר, ונשען על שתי רגליו כתמיד. לאחר מכן פנה בית המשפט לשאלה האם האירוע מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. נקבע כי התהפכות האופנוע לא נגרמה בשל מאפייניו התחבורתיים ולכן הוא נעדר כל תכלית תחבורתית. כתוצאה מכך, לא מדובר ב"שימוש לצורכי תחבורה" ולפיכך גם לא ב"תאונת דרכים" כהגדרתו הבסיסית של החוק. בית המשפט דחה גם את הטענה כי אופן חניית האופנוע מהווה סיכון תחבורתי, שכן מצא כי האופנוע חנה במקומו הרגיל ולא היווה סיכון למשתמשי הדרך. חניה לא תקינה לכאורה של האופנוע לא הוכחה, ובכל מקרה היא לא יצרה סיכון תחבורתי כנדרש בחוק. לפיכך, לא קמה חזקת נזק מרבי מרכב שחנה במקום אסור. בית המשפט הגיע למסקנה כי התאונה אינה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. התובע תבע גם פיצוי במסגרת דיני הנזיקין החלופיים בגין "אחריות אחרת". עם זאת, מאחר שבית המשפט קבע כי האופנוע לא "נעשה בו שימוש" כמשמעותו בחוק, כיסוי ביטוחי זה אינו חל על אותה "אחריות אחרת". לפיכך, התביעה נגד חברת הביטוח הנתבעת נדחתה. בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה, לרבות השינוי שחל לאחרונה בעמדה המשפטית ביחס לפרשנות של "תאונת דרכים", והפציעות הלא מבוטלות של התובע, החליט בית המשפט שלא להורות על הוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.