דב"ע נא/170 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לסמכותו של בית הדין לעבודה לאשר פשרה בין בעלי דין. בית הדין מעודד פשרות, אולם הוא אינו יכול להעניק פשרה הכוללת עניינים שמחוץ לסמכותו. סמכותו המהותית של בית הדין לעבודה מוגבלת ליחסי עובד מעביד, והוא אינו יכול לפסוק בסכסוכים מסחריים בין אותם צדדים החורגים מתחום זה. במקרה הנדון, הגישה המערערת תביעה נגד המשיב בבית הדין האזורי, ובמקביל נדונה תביעה אחרת בבית משפט השלום. הצדדים הודיעו לבית הדין האזורי כי הגיעו לפשרה בשני המקרים, אך דרשו מבית המשפט להעריך את סכום הפשרה. בית המשפט בחן את חומר הראיות בשני המקרים וקבע את הסכום על 18,500 שקל, תוך שהוא דוחה גם את התביעה בבית משפט השלום. בערעור נטען כי בית הדין האזורי חרג מסמכותו בכך שהתייחס להליך בבית משפט השלום ובחן הסדר פשרה הנוגע לשני המקרים. המשיב טען כי בית המשפט פעל במסגרת שיקול דעתו להשלים את הפשרה וכי המערערת פעלה בחוסר תום לב בכך שערערה על ההחלטה רק לאחר שלא הייתה מרוצה מסכום הפשרה. דעת הרוב של ההרכב קיבלה את הערעור, וקבעה כי בעוד שלבית הדין יש סמכות "להשלים פשרה", עליו להתייחס רק לעניינים שבסמכותו המהותית של בית הדין. החלטת בית המשפט לכלול בפשרה גם את טענת בית משפט השלום הייתה בלתי חוקית. הערעור התקבל, והתיק הוחזר לבית הדין לעבודה להמשך הליכים. דעת המיעוט לא הסכימה וסברה כי יש לדחות את הערעור. המערער לא זכה בהוצאות בשל הסכמתו להחלטת בית המשפט הראשונית.