ע"א 4525/08

תקציר

בתיק משפטי מורכב זה, דן בית המשפט בהכרה ובאכיפה של פסקי חוץ בשיטת המשפט הישראלית, תוך התייחסות ספציפית להבחנה בין מסלולי האכיפה וההכרה כהגדרתם בחוק פסקי חוץ. בית המשפט דחה תחילה את טענת המשיב כי הדיון היה תיאורטי בלבד, והכיר במחלוקת אמיתית על תוקפה של הפוליסה. בית המשפט בחן את העיקרון לפיו פסקי חוץ חייבים לעבור הליך של "קליטה" לצורך הכרה או אכיפה בישראל, תוך שימת דגש על שני מסלולים עיקריים: אכיפה והכרה, שלכל אחד מהם תתי מסלולים ותנאים נפרדים. חלק בלתי נפרד מהדיון עמד סעיף 11(א) לחוק פסקי חוץ, הקובע תנאים להכרה ישירה בפסקי חוץ, המחייבים הסכם עם המדינה הזרה, התחייבות מישראל להכיר בפסקי דין אלה ועמידה בתנאי הסכם זה. בית המשפט התמודד עם פרשנותו של סעיף 11(א)(3), הקובע כי ההכרה מוגבלת לפסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי הדין הישראלי. הרוב העדיף "פרשנות ביניים", המחילה רק דרישות סף בסיסיות ממסלול האכיפה על מסלול ההכרה הישירה, המשקפת פרשנות תכליתית התואמת את כוונת המחוקק הסובייקטיבית והאובייקטיבית כאחד. התיק הסתבך עוד יותר בשל מעורבותה של אמנה בין ישראל לבריטניה, שבה לבית המשפט הייתה סמכות שבשיקול דעת לסרב להכיר בפסקי דין הסותרים הליכים ישראליים מתנהלים, כפי שנקבע במקרה זה בשל מחלוקת קיימת. בסופו של דבר, ביטל בית המשפט את ההכרה בפסק החוץ והגיע למסקנה כי פסק הבוררות מתנגש עם הליכים משפטיים ישראליים תלויים ועומדים ועם הדרישות הקבועות באמנת פסקי חוץ, למרות פרשנויות שונות בין השופטים בבקשות של הוראות מסוימות.