תא"מ 21840-05-20

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב תביעת לשון הרע שהוגשה נגד נתבע שפרסם תגובה בפייסבוק, בה כינה את המיזם העסקי של התובע "הונאה ומרמה". הנתבע טען כי פרסומם נופל תחת הגנות האמת והאינטרס הציבורי ופעל בתום לב. השופטת פתחה בהתוויית המסגרת הנורמטיבית לתביעות לשון הרע, הכוללת תרשים זרימה של שאלות משפטיות עוקבות לקביעת תוקפה של התביעה או טענות שכנגד. הוסכם כי תגובת פייסבוק מהווה לשון הרע, אך הנתבע לא טען לחסינות. המחלוקת המרכזית התמקדה בשאלה האם הפרסום מוגן בסעיפים 14 ו-15 לחוק, הנוגעים לאמת הפרסום ולהגנת תום הלב. אשר לאמיתות הפרסום, טענת הנתבע כי התובע הפעיל תרמית פירמידה או הונאת פונזי לא הוכחה דיה, שכן הראיות שהוצגו, לרבות פרסומים בתקשורת וניתוח הנתבע, נעדרו את התשתית הראייתית הנדרשת. בעוד שהיה אינטרס ציבורי להזהיר את הציבור מפני הונאה, הנאשם לא הביא הוכחה מספקת לאמיתות דבריו כדי להפעיל הגנה זו. עם זאת, בית המשפט מצא צדק בטענת תום הלב של הנתבע. הנתבעת ניהלה קבוצת פייסבוק וחשה חובה מוסרית וחברתית להזהיר את חבריה מפני המיזם של התובעת. בית המשפט קיבל את טענת הנאשם כי מעשיו התבססו על אמונה סבירה באמיתות דבריו, שכן הוא ניהל חקירות אישיות, לרבות תחקירים באינטרנט ושיחות עם אנשים שנפגעו. זאת ועוד, בית המשפט שקל את היקפה המצומצם של קבוצת הפייסבוק ומצא כי היקפה של ההודעה סביר כדי להגן על האינטרסים המפורטים בסעיף 15. בעקבות זאת פסק השופט לטובת הנתבע, דחה את תביעת לשון הרע וחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך 10,000 ₪.