רע"א 6425/04

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בסוגיית התיישנות. הבקשה הוגשה על ידי בנק כנגד פסק דין שאפשר לתביעה שהגישו המשיבים להתנהל, חרף טענת הבנק כי היה מקום לדחותה מחמת התיישנות. בית המשפט המחוזי קבע כי מועד ההתחלה המאוחר ביותר האפשרי לתקופת ההתיישנות הוא אוקטובר 1989, וכי הליך קודם בין הצדדים, שנמשך בין השנים 1990 ל-1994, הפחית את תקופת ההתיישנות ב-3.5 שנים. הבנק טען כי יש לספור את ההפחתה מהגשת תביעה שכנגד בשנת 1993, דבר שהיה מייתר את טענת המשיבים. הבקשה לבית המשפט העליון ביקשה לתקן את מה שהבנק ראה כטעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו טעות הניתנת לתיקון, וכי לבית המשפט שנתן את פסק הדין צריכה להיות סמכות לשנותו. בית המשפט העליון הסכים עם טענת המשיבים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין תקופת ההתיישנות היה נכון וכי בקשת הבנק לא גילתה עילה מספקת למתן רשות ערעור. בית המשפט הדגיש כי החלטת הביניים של בית המשפט המחוזי בעניין ההתיישנות ניתנת לתיקון על ידי בית משפט זה, וגם אם נפלה טעות, ניתן להתייחס אליה בערעור על פסק הדין הסופי, כדי למנוע עיוות דין חמור. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה.