עע"מ 1242/05

תקציר

פסק הדין עוסק בשאלה האם רשויות מקומיות בישראל יכולות להפחית את תעריפי הארנונה ללא אישור השרים, תוך התמקדות ב"חוקי ההקפאה". בתחילה דחה בית המשפט המחוזי בנצרת את תביעת המערערים מחמת שיהוי, אך בית המשפט העליון הסכים לדון מחדש. מדובר במפעילי אולמות שמחות בטבריה הקוראים תיגר על תעריפי הארנונה הגבוהים. הם טענו כי הרשויות המקומיות סברו שהן זקוקות לאישור השרים כדי להפחית את התעריפים בשנים 1996-2002, אך טענו כי אין צורך באישור שרים להפחתות. למרות החלטת העירייה להפחית את התעריפים ב-27%, השרים לא אישרו זאת, והמערערים טענו כי היה על העירייה להחיל את התעריפים המופחתים בכל מקרה. בסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי אכן נדרש אישור שרים לשינוי תעריפי הארנונה בכל צורה שהיא, בהתאם למטרת "חוקי ההקפאה" לייצב את תקציבי הרשויות המקומיות ולבלום את האינפלציה באמצעות שינויי תעריפים בלתי מבוקרים. המערערים טענו כי מניעת העלאות מכסים בלבד אינה מרמזת על הפחתות. עם זאת, בית המשפט אישר כי פיקוח מיניסטריאלי נחוץ הן להגדלה והן להפחתה, המעוגן בכוונת המחוקק ובהרמוניזציה. לאורך השנים נדרשה הממשלה לאישור השרים לכל חריגה מכללי הארנונה שנקבעו, תוך שימת דגש על יציבות פיסקלית. תיקון חקיקה משנת 2005 אישר זאת עוד יותר בכך שחייב את אישור השרים אפילו להפחתות. החלטה זו מדגישה כי הן העלאת תעריפי הארנונה והן הורדתם טעונים אישור השרים ודוחה את ערעור המערערים, תוך קיום ההוצאות המוטלות עליהם.