ת"א 61271-06-19

תקציר

המחלוקת היא על שיתוף בניין בן 150 שנה בירושלים. התובעים מבקשים לפרק את השיתוף על ידי מכירת הנכס וחלוקת התמורה בשל מערכת היחסים העכורה עם הנתבע, המתנגד לרעיון זה. הנתבע מציע לבצע את הפירוק באמצעות רישום הבית כבית משותף, דבר שלטענת התובעים יוריד משמעותית את שווי הנכס שכן לא ניתן לנצל את זכויות הבנייה ללא שיתוף פעולה של בעלי החלקה הסמוכה. על בית המשפט להחליט האם לכבד את רצון התובעים לפרק את השותפות וכיצד לעשות זאת – באמצעות מכירה או רישום בית משותף. פסק הדין מסכם את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, מפרט את פרטי הנכס, את מניות הבעלות של הצדדים ואת הניסיונות הכושלים להגיע להסכם לבנייה משותפת. עוד מוזכר בו מינוי שמאי הסבור כי רישום הבית המשותף מוריד את שווי הנכס ב-16%. השופט, במקרה זה, מצדד בתובעים, וסבור כי דרישתם לפירוק אינה חסרת תום לב. הם קובעים כי הדרך הטובה ביותר לפירוק השותפות היא באמצעות מכירה, שכן רישום בית משותף יגרום לירידת ערך משמעותית - כ-3.2 מיליון שקל - לזכויות הבנייה של התובעים, בעוד שמכירה לא תפגע בנתבע. למרות שהתוכנית לנכס מחייבת שיתוף פעולה עם בעלי החלקות הסמוכות לצורך הבנייה, השופטת מדגישה כי פירוק השותפות חייב להתחשב במצבו הנוכחי של הנכס. בנוסף, השופט מורה על מכירת הנכס תוך הכרה בזכויות הדיירות המוגנות של בן דודו – הבעלים של הנתבע – בחנות הקדמית. בקשת התובעים לפנותו נדחית, ונמצא כי בן הדוד, אף שלא היה צד לתביעה, שמר על אופי החנות כשוכר מוגן. לבסוף, פסק הדין מורה על מינוי כונס נכסים שינהל את המכירה, במטרה למקסם את התמורה. הנתבע יישא בהוצאות התובעים, והנכס יימכר בכפוף לזכות הדיירות המוגנת של בן הדוד.