ב"ל 1450/98

תקציר

התובעת, אזרחית ישראלית, נישאה לתושב ברטעה שבגדה המערבית בשנת 1973 ועברה להתגורר בה בשנת 1979. היו לה 11 ילדים, הצעיר שבהם נולד בשנת 1988. התובעת מעולם לא ויתרה על אזרחותה הישראלית במהלך הנישואין. היא גם לא רשמה את ילדיה במשרד הפנים הישראלי ולא תבעה קצבת ילדים מהמוסד לביטוח לאומי (הנתבע). בשנת 1995 חזרה התובעת לישראל עם ילדיה והגישה בקשה לקצבת ילדים עבור שמונת הילדים הקטנים. הנתבעת אישרה את תביעתה לקצבת ילדים מיום הבקשה ולאחר ערעור אישרה תשלום רטרואקטיבי של שלוש שנים. התובעת טענה כי יש לשלם את הקצבה מיום לידתו של כל ילד או לחילופין משבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה. בית המשפט מצא כי אי ידיעתה של התובעת בנוגע לזכאותה לקצבת ילדים הייתה סבירה, שכן היא התגוררה שנים רבות בגדה המערבית. עם זאת, בית המשפט מצא גם כי העילות לזכאות לקצבת ילדים אינן מעוגנות אך ורק במסמכים רשמיים, כנדרש בפסיקה קודמת. לפיכך, נדחתה התביעה לתשלום רטרואקטיבי של שבע שנים. בית המשפט בחן את החלטת הנתבעת לאשר תשלום רטרואקטיבי לשלוש שנים ומצא אותה סבירה ומידתית, במיוחד בהתחשב בנטל הכלכלי המשמעותי המוטל על הנתבע ובנטייתו של המחוקק להפחית תשלומים רטרואקטיביים. משכך, דחה בית המשפט את התביעה, מבלי להורות על הוצאות, שכן לא מצא הצדקה להתערב בשיקול דעתו של הנתבע.