עת"מ 34351-02-11

תקציר

פסק הדין דן בקריטריונים למתן צווי ביניים למבקשי מקלט לשהות בישראל בזמן שעתירותיהם נבחנות. השופט ורדי פותח בסיכום הרקע המשפטי, לרבות הצטרפותה של ישראל לאמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, האוסרת על גירוש פליטים למקומות שבהם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם. שאלת המפתח היא האם אנשים העומדים בפני סכנת חיים לא פוליטית, כגון איומים פליליים, כלכליים או אישיים, נופלים להגדרה של "פליט" וזכאים להגנה. פסקי דין קודמים, כגון פרשת אל-תאי, קבעו כי אין לגרש אנשים למקומות שבהם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, גם אם אינם מוגדרים כ"פליטים". על בסיס תקדים זה, ורדי מציע גישה חדשה לטיפול בבקשות הרבות שהוגשו, לאחרונה, לצווי ביניים. הוא מציע שיטה בת ארבע קטגוריות: 1. עתירות שברור שאין להן שחר, כגון כאלה שמטרתן לקנות זמן או שהוגשו על ידי יחידים שמיצו את שהותם החוקית בישראל, יש לדחות על הסף. 2. בעתירות המצביעות לכאורה על סכנה לחיי המבקש, יש ליתן צווי ביניים ולקבוע מועד לדיונים. 3. מקרים הנופלים בין שני קצוות אלה יידונו על בסיס מאזן הנוחות, הנוטה למתן צווי ביניים. 4. בקשות ספציפיות עשויות להיענות, כגון זמן נוסף להתכונן ליציאה או לבקש מקלט במדינה אחרת. ורדי מדגיש כי טענות כלליות ומעורפלות בדבר סכנת חיים לא יספיקו, ויש לבחון עתירות על סמך עובדותיהן הספציפיות וראיותיהן המנהליות. עורכי דין המגישים עתירות אלה צריכים גם להפעיל שיקול דעת ולהציג רק מקרים בעלי ערך אמיתי. במקרה הספציפי הנדון, בו מדובר באזרח גיאורגי שנכנס לישראל לצורך עבודה ולאחר מכן הגיש בקשת מקלט, ורדי קובע כי יש לדחות את העתירה על הסף. התמהמהותה של העותרת בהגשת בקשת המקלט, היעדר בקשות מסכנות חיים והמניעים הכלכליים שצוינו בראיון הראיון תורמים כולם להחלטה זו.